גבריאל הוא האדם הדתי ביותר שאני מכיר.
והכוונה היא, לא רק האמן הדתי ביותר – וזה כולל את השולי רנדים ונבחרת הבנאים לדורותיהם – אלא בכלל, גם האנשים הרוחניים או הדתיים באמת שהכרתי בחיי – סופרים, יוצרים, נואמי נאומים, דוקטורטים לענייני כבוד, רבנים שקמים לפניהם וכאלו שלא קמים ורבים רבים מכובדים נוספים – גם אלו דתיים פחות מגבריאל.
אפשר לטעות ולחשוב, שאדם שאומר משפט שדומה למשפט הבא, אין בינו ובין אמונה דתית דבר: “אני לא מאמין באלוהים ולא בקברים ולא בניסים אצלי התריסים מוגפים, אני לא מאמין בבריתות ולא בקיצור פינים, יום כיפור לא אומר לי כלום, אני לא יודע להתפלל תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם, אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים, המים החמים מכים לי בראש מתחיל למלמל רחמים, ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי ומרגיש עוד יותר דביל“.
אבל אני חושב שהכפירה של גבריאל היא הכפירה הקדושה ביותר שחוויתי. אני חושב שאין כפירה דתית מזו. מעולם, למעשה, לא הייתי עד לאדם שמנהל עם אלוהים יחסים מלאים כל כך, מתוסבכים כל כך, מלאי תהומות ועמקים בו זמנית כל כך.
כשגבריאל מקלל, זועק, מנתץ ושובר – אפשר לשמוע את מלאכי השרת באמת, אולי את קהלת, או ישעיהו ואיוב.
כי עוד לא שמעתי על אדם שמבקש מאלוהים - עשה אותי כלי לשלוותך, ומתפלל שבמקום שבו יש ספק, תן אמונה ובנשימה אחרת הוא אומר, זה הזמן, אלוהים, לדבר, זה הזמן כי הזמן שלנו אוזל , או מכנה אותו – מנוון וגידם.
כי כולם מדברים עליו, מבקשים לקיים בשבילו טקסים, להקריב לו קורבנות נפש ובשר, רוצים לרקוד לו, להריע לו, להכתיר אותו למלך המלכים, ויש שמתעלמים ממנו, בזים לו, מחליפים אותו בממצאים מדעיים, מדברים בשמו, מתחננים, עוברים על מצוותיו, מקללים, מקדשים את שמו, מתים בשבילו, מקדישים את חייהם למענו, לא מכירים בו, מכריזים על מותו, על תחייתו, על קיומו הנצחי – אבל גבריאל עושה את כולם ביחד.
וכשגבריאל מדבר עם אלוהים, אלוהים שלו חי יותר מאי פעם. וכשהוא כופר בו, אלוהים ממשיך לחיות. וכשהוא מכה בו, אלוהים מסתתר, זב דם ממכותיו, אבל הוא מחייך.
אלוהים של גבריאל הוא אל שמעולם לא פגשתי. אולי בגלל שמעולם לא באמת האמנתי בו. לאלוהים שניסו לשדך לי תמיד הייתה עניבה, או זקן, או ברקים שאותם הוא משליך בזעם מן השמיים. אבל אלוהים של גבריאל הוא האלוהים היחיד שפגשתי שאפשר ממש לגעת בו.
